למה אנחנו עוזבים את התנורים הקונבקטיביים לטובת תנורי טיפול באמצעות קרינת אינפרא-אדומה
רוב מפעלי השבבים עוברים כעת להשתמש בתנורים שאינם קונבקטיביים. זה הגיוני – בהתחשב בדרישה לשימוש בחלקים ללא עופרת, ובצורך לחסוך באנרגיה, השיטה הישנה כבר לא יעילה.
חשבו על תנור חום רגיל – בעצם אתם משלמים כדי לחמם תיבת מתכת ענקית, וכל האוויר שבתוכה משמש רק כדי לחמם חלק קטן בלבד. זו בזבוז של אנרגיה.
לעומת זאת, קרינת אינפרא-אדומה פועלת באופן שונה – היא שולחת קרינה אלקטרומגנטית ישירות אל החומר שעליו רוצים לטפל. זה יעיל ומהיר.
היתרון הגדול של שימוש בקרינת אינפרא-אדומה הוא שהיא פוגעת ישירות בחומרים שעליהם רוצים לטפל. אין צורך לחכות שהתנור יתחמם.
כשעובדים עם תהליכים ללא עופרת, אי אפשר להרשות לעצמם טעויות בטמפרטורה – כל טעות עלולה לגרום לבעיות. באמצעות קרינת אינפרא-אדומה, אנו יכולים להגיע לטמפרטורות גבוהות ישירות על פני השטח, מבלי לחמם את כל הלוח.
והחיסכון באנרגיה? הוא אמיתי.
מערכות קונבקטיביות ידועות באובדן אנרגיה. לעומת זאת, נורות אינפרא-אדומה נדלקות וכבויות במהירות. אין צורך בזמני חימום ארוכים. בנוסף, מכיוון שאנו לא תלויים בשימוש בגזים או בחומרים ממסים, הסביבה נשארת נקייה יותר. זו דרך טובה יותר להשיג את היעדים של “מפעלים ירוקים”, שכן נדרשים פחות קילוואט-שעה לכל שבב.
אבל זה לא מושלם – יש גם חסרונות. יש מהירות אדירה, אך יש צורך להתמודד עם ריכוז החום. אם השבב אינו ממוקם במקום הנכון, או אם גאומטריית הנורה אינה מושלמת, עלולים להיווצר אזורים חמים מדי.
יש גם צורך לוודא שמערכות הקירור יכולות להתמודד עם החום שמוחזר מהחומר. ואם מערכת ההעברה עובדת לאט מדי, עלולים להינזק קצוות הרכיבים.
זו בעצם בעיה של איזון – צריך למצוא את האיזון הנכון בין המהירות לבין הדיוק התרמי. אבל כשמצליחים לעשות זאת, זה משנה את כל התמונה.